ויטלי לייקין: מטריאתלון לאולטרה – "הריצה עבורי היא חופש"

 ויטלי לייקין, בן 35, אבא לשני ילדים, בעל קבוצות ריצה וטריאתלון Leikin Team ו-Davay, סיים לאחרונה במקום הראשון במירוץ 100 קילומטר בספרטתלון בפארק הירקון. שוחחנו איתו על המעבר, על האתגרים ועל החלומות הבאים.

100 קילומטר זה לא סתם ריצה ארוכה. באיזה קילומטר הרגשת שזה באמת מתחיל?

"לא היו לי נפילות דרמטיות. הכול עבר בצורה יציבה. עד קילומטר 30 בערך הזמן נמרח לאט. אחרי 40 קילומטר הייתה קפיצה חדה בדופק וזה הדאיג אותי, אז הורדתי מעט קצב. קפיצה דומה קרתה שוב אחרי 60 קילומטר. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במרחק כזה. לא ידעתי למה לצפות ולכן רצתי בזהירות רבה. חילקתי את המסלול לקטעים של 5 קילומטר, ולא שמתי לב איך עברו 8 שעות".

מה היה הרגע הכי קשה במירוץ, וחשוב יותר – איך עברת אותו?

"הקושי הגדול ביותר היה חוסר הידיעה מה יקרה בהמשך. הייתי מאוד זהיר. זה היה ניסיון שני שלי להשלים 100 קילומטר. בניסיון הראשון פרשתי אחרי 45 קילומטר בגלל פציעה. הפעם הכל עבד כמעט בצורה מושלמת. הדבר היחיד היה שפשופים קשים ברגליים. פעם הראשונה הרגשתי איך כפות הרגליים התנפחו והאצבעות התחילו להתחכך חזק זו בזו ובנעליים".

איך התזונה נראית במירוץ כזה?  

"יש לי ניסיון גדול בתחרויות איש ברזל בטריאתלון. התזונה במירוץ הזה הייתה דומה מאוד. היתרון היחיד היה שלא היה צורך לשאת את כל האוכל עליי. כל 9 דקות עברתי ליד תחנת הזנה ויכולתי לקחת כל מה שמתחשק לי. סיבוב אחד קודם אמרתי מה אני צריך, אשתי והמאמן שלי הכינו את כל הדרוש, ובסיבוב הבא יכולתי לקחת את האוכל תוך כדי ריצה, בלי לבזבז זמן על עצירה. ברוב הזמן צרכתי משקאות איזוטוניים, קולה, ג'לים אנרגטיים ווופלים משוקולד. אם המירוץ היה נמשך יותר מ-10 שעות, כנראה שהייתי מוסיף יותר אוכל רגיל".

ספרטתלון בפארק הירקון זה הרבה סיבובים על אותו מסלול. איך זה משפיע על הראש?

ז"ה באמת אתגר פסיכולוגי לא פשוט. 100 קילומטר שהם 57 הקפות. אותם נופים, אותם אנשים, ו-57 הזדמנויות לפרוש מהמירוץ. אבל יחד עם זה זו הזדמנות לחשב בצורה מדויקת מאוד את התזונה, לעקוב אחרי קצב הריצה ואחרי היריבים. בשלב מסוים נכנסים למעין טראנס. עוברים את אותן פניות, צעד אחרי צעד, שוב ושוב. כמו מנטרה חוזרים על אותן פעולות. יש בזה ייחודיות משלו. זה לא מתאים לכולם. אבל אי אפשר לדעת אם זה בשבילך, עד שלא מנסים".

האם תכננת קצב מראש או שהגוף הכתיב?

"שמתי לעצמי גבולות שמחוץ להם לא רציתי לצאת. בתחילת המרוץ מאוד קשה להחזיק את עצמך. לפי התחושה הקצב יותר דומה לטיול מאשר לתחרות. אבל אחרי 3-4 שעות הכל משתנה. גם אם תתחיל ברוגע, בסופו של דבר העייפות תתפוס אותך. השאלה היא כמה זמן תוכל להחזיק את זה. את הריצה שלי התחלתי בקצב של 4:50. בסוף הקצב הממוצע לאורך כל המרוץ היה "5:15.

אתה בא מעולם הטריאתלון – שלוש דיסציפלינות, מאמץ משולב. מה גרם לך לעבור לריצה טהורה למרחקים ארוכים?

"הטריאתלון פותח בפני הספורטאי כמות בלתי מוגבלת של אפשרויות. אפשר לבחור כל אחת מהדיסציפלינות ולהרגיש בהן מצוין. כחלק מהתאוששות אחרי תחרויות איירונמן הייתי יוצא לריצות ארוכות ושקטות, לעיתים קרובות בשטח. ברגעים האלה הרגשתי חופשי. רק אתה והריצה. בלי מספרים, בלי לחץ, בלי מגבלות. זה גרם לי לרצות לבדוק איפה נמצא גבול היכולת ועד כמה רחוק אני יכול להגיע".

איך הרקע בטריאתלון עזר לך במעבר?  

"הטריאתלון פותח בפניך את כל הדלתות. כוח, מהירות, סיבולת פיזית ומנטלית. נשאר רק להעמיק בספציפיקה של הענף החדש ולהתקדם לעבר השגת המטרות. הדבר העיקרי שלקחתי מהטריאתלון הוא האופי. להמשיך קדימה בכל מצב, לא משנה מה".

איך התחלת בטריאתלון ?

"את דרכי הספורטיבית התחלתי בגיל 10 בשחייה. פעמיים ביום נסעתי לקצה השני של העיר לאימונים. בשל חוסר האפשרות להמשיך לעסוק בשחייה ברמה גבוהה, בגיל 16 הצטרפתי לקבוצת טריאתלון שהייתה ליד הבית. הכול התחיל פשוט כמשחק, רק כדי להעביר את הזמן. אחר כך ראיתי שזה מצליח לי וזה סחף אותי. במהלך 20 שנות טריאתלון, עשיתי כבר 10 תחרויות איש ברזל מלאים, כ-50 תחרויות של חצי איש ברזל ומאות מרוצים נוספים".

מה היה המירוץ המשמעותי ביותר עבורך בקריירת הטריאתלון?

"המירוצים המשמעותיים והגדולים ביותר עבורי היו תחרויות של Challenge: מקום שלישי באליפות אירופה בחצי איש ברזל Challenge סלובקיה 2017, מקום רביעי באיש ברזל Challenge רות' 2017, ומקום שלישי באליפות אירופה באיש ברזל Challenge אלמרה "2017.

מה ההבדל הנפשי בין להיות על האופניים 5 שעות לבין לרוץ 10 שעות?

"על האופניים אתה תמיד במתח. עוקב אחרי הדרך, אחרי הכוח, אחרי מה שקורה סביבך. בריצה, לעומת זאת, אתה רגוע. נכנס למצב טראנס ופשוט ממשיך לבצע את התנועות המכוניות. והראש נרגע. גם עניתי לעצמי על השאלה מה קשה יותר – איירונמן או ריצה של 100 קילומטר. מבחינת זמן זה כמעט אותו הדבר. אבל מבחינתי הריצה הייתה הרבה יותר קלה. הרבה לא יסכימו איתי. לכל אחד יש את הניסיון וההעדפות שלו".

איך האימונים נראים לקראת 100 קילומטר?  

"הרבה אימוני ריצה, כל יום, לפעמים פעמיים ביום. לא עשיתי נפחים גדולים. הנפח השבועי הממוצע היה 100 קילומטר. הדגש היה על עקביות. בשבועות שיא עשיתי סימולציה, כשבמהלך 24 שעות רצתי 60-70 קילומטר, וחילקתי את המרחק ל-3 אימונים".

הפציעות והשחיקה – איך מתמודדים עם זה בנפחי אימון כאלה?

"במקביל לריצות ארוכות, תוכנית האימונים שלי כללה גם אימוני כוח. משהו שכמעט ולא עשיתי בעבר. שני אימוני כוח מלאים עם משקולות ועוד כמה קטנים, עם תרגילים על קבוצות שרירים ספציפיות שהיו חלשות. זה בדיוק מה שמאפשר לעבור מרחקים גדולים בלי פציעות".

הריצה למרחקים ארוכים נותנת משהו מעבר לפיזי – מה זה עבורך?

"תמיד הייתי אדם שמציב יעדים ושואף להתחרות. הריצה עבורי היא שלב חדש בקריירה הספורטיבית שלי. משהו שאני יכול לשלב עכשיו עם העבודה והחיים המשפחתיים. אני מציב לעצמי מטרה, בשנים הקרובות, להשתתף במרוץ המרכזי UTMB Mont Blanc Race ולעבור מרחק של 176 קילומטר עם 10,000 מטרים טיפוס מצטבר".

איך זה להיות אתלט אולטרה בישראל? 

"זו קבוצה נפרדת של אנשים. הייתי אומר שזו משפחה שמקבלת בברכה חברים חדשים. אין כאן יריבים. הם לא מתחרים, הם "סובלים ביחד". כולם עוזרים אחד לשני, דואגים זה לזה. אי אפשר לעבור את זה לבד. ככל שתעזור לאחרים יותר, כך תתקדם בעצמך. לא ראיתי דבר כזה בכל ענף ספורט אחר".

מה היעד או החלום הבא?

"ב-16 באפריל אשתתף במירוץ Back Yard Ultra. מרוץ שבו בכל שעה יוצאים להקפה של 6.7 קילומטר, וזה נמשך עד שנשאר רק המנצח האחרון. זו מבחן רציני של רצון. באוגוסט אני אשתתף במירוץ שטח ראשון שלי KAT100 by UTMB, באוסטריה. המרחק 81 קילומטר עם 4,850 מטרים טיפוס מצטבר. והכי חשוב – UTMB Mont Blanc Race. זה כמו Ironman Kona, ששם כבר הייתי, אבל זה בעולם ריצות שטח".

הסיפור של ויטלי הוא דוגמה לכך שהטריאתלון הוא לא רק שלוש דיסציפלינות – זה גם בסיס לכל דרך ספורטיבית שבאה אחריו. הכוח המנטלי, הסיבולת והיכולת להמשיך קדימה שהוא פיתח בטריאתלון הם אלה שמובילים אותו עכשיו למרחקים שרבים לא יעזו לחשוב עליהם. בהצלחה בדרך, ויטלי.